מצדדי הניסויים בבעלי חיים טוענים שהודות לניסויים ניצלו חייהם של המוני אנשים. האמת שונה מאוד. הדוגמאות הבאות סוקרות מקרי מוות, נכות ופגיעות שנגרמו בשל הסתמכות על תוצאותיהם של ניסויים בבעלי חיים. רוב הדוגמאות עוסקות בתרופות ובכימיקלים שאושרו על סמך ניסויים בבעלי חיים, משום שבעטיים נגרם חלק הארי של הנזקים לבני אדם. אם בוצע סוג חדש של ניתוח, למשל, על סמך ניסויים בבעלי חיים וגרם לנזק – הספיקו מספר ניסיונות כושלים לפסול את השיטה. אולם, כשמדובר בתרופות אין פיקוח אישי על מי שנוטל אותן והנזק מהן יכול להתבטא לאחר זמן רב. מספרם המדווח של האנשים שמתו מנטילת תרופות שאושרו בעקבות ניסויים בבעלי חיים תמיד נמוך מהמספר האמיתי, כי לא הכול מדווח, מתועד וידוע. ניתן למצוא על כך חומר נוסף באתר www.curedisease.com/Harms.html.
תרופות
1. תלידומיד (Thalidomide), תרופה לנשים הרות נגד בחילה, נמכרה תחילה בגרמניה בסוף 1957 והשימוש בה התפשט במהירות לשאר העולם. התרופה נוסתה לפני הוצאתה לשוק במשך 3 שנים על אלפים רבים של בעלי חיים.
כ-10,000 תינוקות בכל העולם נולדו עם מומי לידה חמורים. לאחר שהתבררו התוצאות החמורות ניסו מפתחי התרופה בקדחתנות לגרום בעזרתה מומי לידה בבעלי חיים. הם הלעיטו בה 01 זני חולדות, 51 זני עכברים, כלבים, 3 זני אוגרים, 8 מיני קופים וכן חתולים, ארמדילים, חזירי-ים, חזירים וחמוסים. מומי לידה אירעו בכל החיות בשכיחות שאינה עולה על השכיחות הטבעית.
Schardein, J.L., Drugs as Teratogens, 1976.
2. קליוקינול (Clioquinol), תרופה נגד שלשול, פותחה ע"י חברת ציבא- ג'ייג'י השוויצרית ונבדקה לפני צאתה על חולדות, חתולים, כלבים וארנבות. בשימושה בבני אדם גרמה נזקים חמורים לעצבים האופטיים, לעצבים ההיקפיים ולעצבי חוט השדרה, וגרמה לעיוורון ולנכות לאלפי אנשים, בעיקר ביפן, אך גם במלזיה, אינדונזיה, הולנד, בריטניה, שוויץ, ארה"ב ,צרפת, שבדיה, נורבגיה ואיטליה. בגלל שכיחותה של המחלה מתרופה זו נקבע לה שם מיוחד: SMON Subacute Myelo Optic Neuropathy)). החומר יצא לשוק עוד ב1930- לטיפול בזיהומי עור, אך עיקר נזקו היה משהחל לשמש ביפן כתרופה נגד שלשול בשנים 1958-1970. בשנת 1981 הוגשה תביעה ביפן על-ידי כ-4,500 נפגעים (בפועל מספר הנפגעים גדול בהרבה) נגד חברת ציבא-ג'ייג'י וממשלת יפן. 9,249 אנשים ביפן נזקקו לטיפול רפואי, עקב חשיפה לחומר.
www.geocities.com/harpub/smon.htm
www.smon.med.nihon-u.ac.jp/smon_lib_english/table2.shtml
3. Isoproterenol) Isoprenaline), תרסיס וגלולות לחולי קצרת. המית בבריטניה, בעיקר בשנים 1961-1966, לפחות 3,500 חולי קצרת, במיוחד צעירים מתחת לגיל 02 עקב כיווץ הסמפונות ופגיעה בלב. המיתות היו פתאומיות ובלתי צפויות. ניסויים בחולדות, חזירי ים, כלבים וקופים כשלו ביצירת תוצאות דומות.
H.W. Inman and A.M. Adelstein, Lancet, p.279, Feb. 1969.
4. Diethylstilbestrol) DES) הוא אסטרוגן סינתטי שפותח בשנת 1939 כדי למנוע הפלה אצל נשים הרות. מבדקי הבטיחות של DESבוצעו רק בבעלי חיים ולא בבני אדם. משנכנסה התרופה לצריכה אנושית התברר בהדרגה שהיא מגבירה את הסיכוי להפלות, גורמת ללידה מוקדמת ולמות עוברים ברחם. בשנת 1953 פורסם מאמר ראשון בגנות התרופה, אך היא החזיקה מעמד על המדפים עד שנת 1971. ה"פרסום" של התרופה החיש גילוי נוסף: התרופה גרמה לסרטן הנרתיק לכ-400 מבנותיהן של הנשים שנטלו אותה בזמן ההיריון, ועוד כאלף היו במצב פרה-סרטני. לחלקן היו עיוותים בנרתיק וברחם ואי-פוריות בהתאם. אפילו הנכדות ניזוקו.
Nature, April 1, 1982, pp.387-390.
6. Opren, תרופה למחלות מפרקים של חברת Eli Lilli, הוכנסה לשוק בשנת 1980 ונבחנה בקופים ובחיות אחרות ללא בעיות. היא שיפרה את הנזקים שגרמו החוקרים לחולדות, אך לא הייתה אפקטיבית בבני אדם. הרגה 61 בני אדם, בעיקר מבוגרים, בשל נזק שגרמה לכבד, וכן גרמה לתופעות לוואי חמורות לכ-3,500 בני אדם, עד שהורדה מהמדפים באוגוסט 1982. גרמה בין השאר לכיבי קיבה, דימום קיבה ובעיות עור חריפות.
www.geocities.com/CollegePark/8273/ch2.htm
7. Zomepirac ,תרופה נגד כאבים, נצרכה בכמויות גדולות בתחילת שנות השמונים, אך הורדה מהמדפים לאחר 14 מקרי מוות ומאות מקרים של תגובות אלרגיות חריפות שגרמו לסכנת חיים לנוטלי התרופה – תופעות שלא נצפו בשלב הפרה- קליני שבו נבדקה התרופה בבעלי חיים.
Journal of the American Medical Association, vol. 270, pp. 1937-1942, 1993.
8. Selacryn, תרופה משתנת לחולי לב, גרמה בשנת 1979 למותם של 24 בני אדם מהרס הכבד והורדה מהמדפים. בשלב הפיתוח, כשניסו אותה על בעלי חיים, לא נגרם להם נזק לכבד.
Toxicolo Letters, vol. 55, pp. 287-293, 1991.
9. Fialuridine פותחה כדי לטפל בדלקת כבד נגיפית מסוג Bועברה מבדקי בטיחות בארבעה מינים שונים של בעלי חיים. היא ניתנה באופן ניסיוני לקבוצת חולים בשנת 1993. מתוך 51 בני אדם ניזוק הכבד באופן חמור לשבעה.
חמישה מתו והשניים האחרים עברו השתלת כבד. בדיעבד, התברר שהרכב החומר היה דומה לחומר אחר שמוכר כרעיל, ואילו היו נותנים את הדעת לכך ולא מסתמכים על מידע שהופק מבעלי חיים אפשר היה למנוע את האסון.
McKenzie R., Fried MW., Sallie R., et al. Heparic failure and lactic acidosis due to fialuridin (FIAU), New England Journal of Medicine, vol. 333, pp. 1099-1105, 1995.
10. Dexfenfluramine) Redux), גלולת דיאטה שאושרה לשיווק בסוף 1995, הורדה מהמדפים בכל העולם בספטמבר 1997 לאחר שהתברר שהיא גורמת לנזק לשסתום הלב לבדה או בשילוב עם תרופה אחרת נגד הרזיה בשם Fenfluramine. אצל 29 בני אדם אובחן נזק ללב בבדיקת אק"ג.
http://www.fda.gov/medwatch/safety/1997/waletter.htm
11. משרד החשב הכללי בארה"ב בדק 198 מתוך 209 תרופות חדשות שיצאו לשוק בארה"ב בין השנים 1976-1985. 52% מהן גרמו ל"סיכונים חמורים" שלא נחזו במבדקים בבעלי חיים. סיכונים אלה כללו מוות, דיסריתמיה (קצב לב לא סדיר) קטלנית, התקפי לב, אי ספיקת כליות, התקפי כפיון, אי ספיקת כבד, שבץ, ובעיות נוספות. התרופות הגרועות הורדו מהמדפים או שנרשמו להן הערות אזהרה. סעיף זה לבדו מלמד על כמאה מקרים של כישלון שיטת הניסויים בבעלי חיים.
DeLore and C. Borgomono, Acute Leukemia Following Benzene Poisoning,
Journal de Medecin de Lion 9, pp. 227-36, 1928.
2. עוד ב-1935 וגם בשנות הארבעים המוקדמות הצביעו מחקרים קליניים בבני אדם על קשר סיבתי ברור בין חשיפה לאסבסט לבין תחלואה במחלת ריאות שכונתה asbestosis. ואולם, מחקרים בבעלי חיים הראו באופן עקבי שאסבסט אינו גורם לנזקים בחיות, וכתוצאה מכך עוכבו צעדים למניעת חשיפת עובדים לאסבסט בארה"ב עד שנות השבעים.
המחלה מתפתחת במשך שנים רבות ובכל אחת מהשנים 1990-1992 מתו בארה"ב בממוצע 950 בני אדם.
www.cdc.gov/niosh/images/w7asbf1.gif
3. שאיפת אבקת סיליקה (דו-תחמוצת הצורן) גרמה לפועלים למחלת ריאות בשם סיליקוזיס. כאמצעי ריפוי הוצעה אבקת אלומיניום, ואכן – ארנבות שאולצו לשאוף סיליקה ואחרי כן אלומיניום מתכתי לא חלו בסיליקוזיס.
בהסתמך על המידע שהופק מהארנבות נהגו לתת בקנדה, בשנות הארבעים והחמישים, לפועלים שנחשפים לסיליקה, לשאוף אבקת אלומיניום. הדבר גרם לעלייה גבוהה בתחלואה באלצהיימר ובסרטן ריאות – סיכונים שלא אובחנו בארנבות.
Alix Fano, Lethal Laws, p. 111, Zed Books Ltd, London & New York, 1997.
4. בשנת 1991 סיווגה הרשות לבטיחות תעשייתית בארה"ב OSHA)) את הפיברגלס כחומר מסרטן, בגלל שפועלים שעבדו עם פיברגלס לקו בסרטן ריאות בשיעור מוגבר. ניסויים שנערכו בשנות החמישים בחולדות, חזירי-ים, ארנבות וקופים, שאולצו לשאוף סיבי זכוכית, לא גילו נזק לריאות, וכך גם ניסויים שנערכו בשנות השמונים באוגרים, חזירי-ים, עכברים וקופים, שאולצו לשאוף לאורך זמן סיבי זכוכית וצמר זכוכית. אילולא ההסתמכות על הניסויים היו ננקטים אמצעי בטיחות למניעת שאיפת סיבי זכוכית במפעלים מוקדם יותר.
Robert Sharp, Science on Trial, p. 106, Sheffild UK: Awareness Publishing, 1994.
קוטלי חרקים בחקלאות
1. DDT הוא קוטל חרקים ידוע ממשפחת הפחמימנים הכלוריים, שבו נעשה שימוש חקלאי נרחב משנת 1939. בשנת 1945 פרסמו מדענים בריטיים שנחשפו מרצון לחומר את נזקיו: כאבי גפיים, חולשת שרירים ועוויתות. ניסויים בבעלי חיים נעשו ללא הרף והראו סיכון משמעותי במנות גבוהות פי מאות מאלה שבני אדם נחשפים להם ותגובות שונות מאוד אצל מינים שונים של בעלי חיים – תוצאות שבלבלו את הרשויות הפדרליות הממונות ועזרו לשדולה החקלאית בארה"ב להמשיך בשימוש בחומר עד שנת 1973, למרות שנזקיו לטבע ולבני אדם תועדו בהרחבה בספרה של רחל קרסון "האביב הדומם" עוד בשנת 1962, והספר זכה להד ציבורי.
2 Lindane הוא קוטל חרקים ממשפחת הפחמימנים הכלוריים שמשמש בחקלאות מתחילת שנות השבעים. הוא רעיל לבעלי חיים ולבני אדם, אך מנוצל בשימושים אנושיים כשמפו נגד כינים, ניקוי עדשות מגע ותרחיצים – במינונים מוגבלים, שנקבעו על סמך מבדקים בבעלי חיים. המכון הלאומי לכינים (NPF) בבוסטון מסצ'וסטס גילה ששמפו נגד כינים בשם Kwell, שהכיל לינדיין בריכוז 1%, גרם לפריחת-עור כרונית, התקפי כפיון (seizures), ועיוורון למאות בני אדם במשך 20 שנה עד שנת 1995. ילדים שהשתמשו בשמפו חלו פי חמישה בסרטן המוח יחסית לשאר הילדים. שישה ילדים מתו בארה"ב בין השנים 1962-1974 מחשיפה ישירה (מספר הקורבנות מסרטן המוח אינו ידוע).
www.safe2use.com/pesticides/lindane.htm
3. Paraquat, קוטל עשבים, סווג כבעל רעילות נמוכה בעקבות ניסויים בחולדות. בשנות השבעים מתו בעטיו בארה"ב מאות בני אדם מדימום בריאות, כי חשיפה למנה קטנה שלו קטלנית לבני אדם. הוגבל בשימוש בארה"ב ובגרמניה.
נאסר באוסטריה, פינלנד ושבדיה. כיום נמצא בשימוש נרחב בארצות מתפתחות וגרם בקוסטה ריקה, למשל, ל-91 מקרי מוות לעובדי חקלאות ב-1997.
Nedim C. Buyukmihci, Safety Testing of Products for Human Use, source: http://www.envirolink/arrs/avar/testing as of July 1995.
http://members.tripod.com/foro_emaus/revparaquat.htm
פיתוחים רפואיים
1. פיתוחם של ניתוחי מעקפים עוכב בשל ניסויים בכלבים, שהובילו למסקנה המוטעית, כי לא ניתן יהיה להשתמש בוורידים להחלפת עורקים כליליים סתומים. ניתוחי מעקפים הצילו חיים יותר מכל סוג אחר של ניתוחים.
Domingo RT, Fries C, Sawyer P, Wesolowski S. Peripheral arterial reconstruction. ransplantation of autologous veins. Transactions of the American Society of Artificial Internal Organs, vol. 9, pp. 305-316, 1963.
2. הבנת מחלת הפוליו ופיתוח החיסון עוכבו בגלל ניסויים בקופים. Wikman קבע בשנת 1907, על סמך תצפיות בחולים, שמדובר במחלה זיהומית המועברת דרך מערכת העיכול, גורמת לזיהום, ובחלק קטן מהמקרים גורמת לפגיעה בתאי העצב המוטוריים בשלב הסופי של הזיהום. בשנת 1910 הצליחו פלקסנר ואחרים בארה"ב להדביק קופי רזוס בפוליו דרך האף או בהזרקה, והואיל והנגיף התפתח בקופים רק בתאי העצב (בניגוד לממצאיו של Wikman בבני אדם), קבעו שאי אפשר לייצר חיסון. ב-1935 ניסו ברודי וקולמר, למרות קביעה זו, חיסון בקופים. החיסון עבד בקופים, אך גרם לפוליו ב-12 ילדים מתוך 3,000 שחוסנו, ולכן גנזו את החיסון. בשנת 1949 הצליחו אנדרס ואחרים לגדל את הנגיף בתרבית תאי מעי אנושיים, כלומר הנגיף אינו גדל רק בעצבי אדם, כפי שהוסק מקופי הרזוס, ואפשר לפתח חיסון. תוך 4 שנים פיתחו במקביל יונה סאלק ואלברט סייבין חיסון, שהצליח לא לגרום למחלה לבני אדם. ב – 26.4.84 הצהיר אלברט סייבין בפני תת ועדה של הסנט האמריקני: "העבודה למניעה [של הפוליו] עוכבה למשך זמן רב בגלל תפיסה מוטעית של אופי המחלה בבני אדם, תפיסה שהתבססה על מודל ניסויי מטעה של המחלה בקופים."
Committee on Veterans' Affairs of the House of Representatives, April 26, 1984 serial no .98-48.
3. פיתוחן של תרופות רבות עוכב ותרופות יעילות הורדו מהמדף והוחזרו – כל זאת בגלל ניסויים בבעלי חיים. בין התרופות: פניצילין, קורטיקוסטרואידיםFurosemide, Isoniazid, Prilosec ,Depo-Provera, Digoxin, FK-506. פירוט נרחב של תרופות אלה מצוי בספר:
Ray Greek and Jean Swingle Greek, Sacred Cows and Golden Geese, Continuum International Publishing Group, pp. 71-74, 2000.
4. בשנות השמונים פותחו 52 חומרים שהקטינו נזקי שבץ מוחי מסוג אוטם מוחי חד (הנפוץ בבני אדם ונגרם בעקבות חסימת אספקת הדם לחלק מהמוח) בעכברים, חתולים וחיות אחרות. כל החומרים לא עזרו להקטנת נזקים בבני אדם. מקרים אלה, מעטים מני רבים, מראים כיצד המשאבים העצומים שמושקעים במחקרים בבעלי חיים אינם נותנים דבר ולמעשה מעכבים את פיתוחן של תרופות יעילות. פריצת הדרך בטיפול באוטם מוחי חד אירעה הודות לתצפית קלינית, כשהמכון הלאומי להפרעות נוירולוגיות בארה"ב מצא ש-tPA, תרופה ממיסת קרישים ומשחררת חסימות, שמשתמשים בה לטיפול בהתקפי לב מ-1987, יעילה גם בטיפול לאוטם מוחי חד. זוהי התרופה הראשונה והיחידה המאושרת בארה"ב ובקנדה לטיפול בחולי אוטם מוחי חד.
Wiebres DO., Adams HP., Whinsant JP., Animal models of stroke: Are they relevant to human disease? Stroke, vol. 21, pp. 1-3, 1990.
על tPA לפי: "הארץ", 29.3.99, מוסף בריאות, ע' 14.
5. בשנים 1990-1 מימן מכון הבריאות הלאומי של ארה"ב מחקרים בכ-12 מיליארדי דולרים. רק 4.5% מהמחקרים היו קליניים או בוצעו בתרביות תאים אנושיות. מכון הסרטן הלאומי של ארה"ב (NCI), שנהנה מחלק נאה מהסכום הנ"ל, הקדיש 99% מהכספים שקיבל למחקרים בבעלי חיים, ורק אחוז אחד למחקרים קליניים. מימון המחקרים לאפיק החייתי במקום הקליני ממשיך, למרות ש-NCI ידע כישלון חרוץ במשך 25 שנה (שהחלו באמצע שנות החמישים) שבהן נבחנו 40 אלף רכיבים צמחיים על עכברים שנוגעו בלוקמיה ניסויית, והחומרים המעטים שהייתה להם השפעה בעכברים התבררו כרעילים או לא אפקטיביים בבני אדם. ספר על ויוויסקציה קבע, שלא יצאה אפילו תרופה אחת מהמבצע הגדול. בנוסף, NCI ביצע מחקר שבו נגרמו לעכברים 48 סוגי סרטן אנושי והעכברים טופלו ב-12 סוגי תרופות כימותרפיות, שבהן מטופלים חולים אנושיים. ב-63% מהמקרים התרופות התגלו כלא יעילות לעכברים. תוצאות המחקר פורסמו ב-1997, אך המחקרים ממשיכים להיות חייתיים למרות שממחקר זה, כמו גם ממחקרים אחרים, עולה שלא הגיוני לחקור סרטן אנושי באמצעות עכברים. מימון מחקרים קליניים היה מציל בני אדם.
Salen, JCW., Animal Models, – Principles and Problems. In: Handbook of Laboratory Animal Science 1994, Svendsen and Hau (eds.), CRC Press, p. 4, 1994.
Doll R, Hill AB, The mortality of doctors in relation to their smoking habits: A preliminary report. British Medical Journal 1954;.1:1451-1455.
Gardner MJ, Snee MP, Hall AJ, et al. Results of case-control study of leukaemia and lymphoma among young people near Sellafield nuclear plant in West Cumbria. British Medical Journal 1990;.300:423-429.
3. משנת 1906 עד שנת 1997 תועדו 55 השתלות איברים שלמים מבעלי חיים בבני אדם. כל ההשתלות נחלו כישלון חרוץ. כולן פרט לאחת של מח עצם (שנדחתה) היו של לב, כבד או כליה. בכל המקרים של השתלות הלב והכבד מתו החולים – לרוב אחרי מספר שעות ובמעט מקרים אחרי ימים ספורים. מבין מושתלי הכליה מתו חלק ולשאר נדחה השתל. לדוגמא: בשנים 1963-4 השתיל קיט ריסטמה מאוניברסיטת טולן בארה"ב ב21- בני אדם כליות שימפנזה. 11 מהמנותחים מתו לאחר שבועות ספורים ומנותח אחד החזיק מעמד 9 חודשים, שבהם היה רוב הזמן מחוסר הכרה, עד שמת מזיהום.
ב-1992 בוצעו 3 השתלות: במרכז הרפואי של אוניברסיטת פיטסבורג הושתל כבד בבון לחולה איידס, שמת 07 ימים לאחר הניתוח, בבי"ח סדרס-סיני הושתל כבד חזיר לאישה בת 26, שמתה לאחר 03 שעות, ולב חזיר הושתל לאדם שמת תוך 42 שעות. בדצמבר 1995 הושתל לחולה איידס מח עצם מבבון. השתל נדחה.
Taniguchi S., David K., Cooper C., Clinical Xenotransplantation: Past, Present and Future, "Annals of the Royal
A report by the Medical Research Modernization Committee: of Pigs, Primates and Plagues, p. 10, New York, 1997.
Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.