האם מוסרי לבצע ניסויים בבעלי חיים? / יריב גלבוע

ניסויים בבעלי חיים גורמים לפגיעה קשה בבעלי חיים, שברובם הגדול של המקרים מסתיימת במוות – או באמצע הניסוי או בסוף הניסוי כשהחיה אינה נחוצה עוד. רוב הניסויים – 80% ויותר – מתבצעים במסגרת "מחקר בסיסי" שאינו אמור בהכרח לשפר טיפול רפואי לבני אדם. שאר הניסויים קשורים למחקר רפואי ומעט ניסויים נעשים בהוראה. בניסויים במעבדות מתים מדי שנה בעולם כ-300 מיליון בעלי חיים (בישראל בערך בין 400 ל-500 אלף). יותר ממחציתם עכברים, עוד אחוז ניכר חולדות, חזירי ים, אוגרים וגם חתולים וכלבים. מספר זה גדול בהרבה ממספר בעלי החיים שמתים בציד וקטן בהרבה ממספר בעלי החיים שטובחים בני אדם למאכל. מה שמייחד ניסויים בבעלי חיים מכל הפגיעות האחרות שנגרמות לבעלי חיים על-ידי בני אדם הוא שבניסויים הפגיעות בבעלי חיים הן האכזריות ביותר. הסיבה לכאורה מדוע משתמשים בבעלי חיים לניסויים היא דמיונם לאדם. אולם לכל חיה ישנה ביולוגיה שונה, כך שלפעמים ניסוי בבעלי חיים נותן תוצאות דומות לבני אדם ולפעמים לא.

ישנה מחלוקת כמה עזרו הניסויים לרפואת בני אדם אם בכלל, והאם לא היו בני אדם בריאים יותר אילו הרפואה הייתה נמנעת לחלוטין משימוש בבעלי חיים. נושא האמינות המדעית של ניסויים בבעלי חיים ומידת תרומתם לרפואה אינו נדון במאמר זה. פה אדון בשאלה המוסרית: האם היו ניסויים בבעלי חיים מוסריים אילו היה ידוע בוודאות שהם חשובים לרפואת בני אדם?

א. טיעונים בעד מוסריותה של פגיעה בחיות בלתי אנושיות

התומכים במוסריות הניסויים נותנים מספר נימוקים לפגיעה בחיות בלתי אנושיות, נימוקים שרובם יכולים להצדיק גם צורות אחרות של ניצול ופגיעה. הנימוקים ששימשו את הפילוסופים בעבר משמשים גם היום את בני האדם הרגילים. זה לא בא בהכרח להעיד על כושרם האינטלקטואלי או על כנותם האינטלקטואלית של המשתמשים או המאמינים בנימוקים אלה. חלק מהטיעונים מעוות את המציאות בנותנם עובדות בלתי נכונות, חלק מסיח את הטיעון מעצם הנושא וחלק נותן פרשנות שאינה נכונה עובדתית או שהיא קשורה לציווי מכוח הדת או מכוח הטבע

אי-פגיעה ו/או הכחשת יכולת החיות לסבול ולכאוב – חיות במעבדה מורדמות בזמן הניתוח, כמעט שאינן סובלות והווטרינרים דואגים להן. הבעיה היחידה בייצור בשר היא השחיטה, שבה יש כאב רק שניות ספורות. רק ברייה מפותחת כמו האדם, שיש לה יכולת מחשבה, מסוגלת לסבול. בעלי חיים דומים יותר לאוטומטים ביולוגיים מאשר ליצורים חשים, ולחלק גדול מהם אין תחושת כאב, למשל לדגים.

תועלת אנושית מפגיעה בבעלי חיים – ניסויים בבעלי חיים הכרחיים לקידום רפואת האדם, וכמעט כל התגליות הרפואיות החשובות הושגו הודות להם. מזונות מן החי הם רכיבים חשובים להבטחת בריאותם של בני אדם. למוצרים המופקים מן החי (מנוגדנים ומסתמי לב ועד קולגן) ישנה חשיבות רבה ברפואה ובתחומים אחרים. הכלכלה נשענת על בעלי חיים. שימוש בפרות ובעזים הכרחי לשימור הנוף החקלאי הפתוח.

התקפה מסוג העלבה אישית נגד מתנגדים אנושיים לפגיעה בבעלי חיים – דאגה לחיות היא רגשנית ואמוציונלית. חובבי בעלי חיים שונאים בני אדם. המתנגדים לניסויים בבעלי חיים דומים לנאצים, שגם הם לא ביצעו כאלה ניסויים. גם המתנגדים פוגעים בצורה זו או אחרת בבעלי חיים ולכן הם צריכים לשתוק. אלו נימוקים לא נגד עצם הפגיעה אלא נגד עצם הטוען נגד הפגיעה. בלוגיקה קוראים לסוג זה של טיעון ad hominem.

העצמת חשיבות האינטרסים של בני האדם ביחס לאינטרסים של בעלי החיים – בני אדם חשובים יותר מחיות מפני שהם חכמים, מוסריים ורוחניים ולכן האינטרסים שלהם חשובים יותר מאלה של החיות ומותר לבני האדם לנצל אותן

בטבע החזק הוא השולט – בטבע החזק שולט בחלש ומנצל אותו לצרכיו. האדם הוא החיה החזקה בטבע. לכן ששליטת האדם במינים אחרים וניצולם היא טבעית (קאנט ושפינוזה סברו כך).

אישור אלוהי – כל הדתות המונותיאיסטיות המערביות ורוב הדתות המזרחיות התירו ניצול בעלי חיים.

טיעון אי-הפגיעה אינו נכון בעליל. התועלת שניסויים בבעלי חיים מתיימרים לספק לקידום הרפואה והמדע אינה עומדת במאמר זה לוויכוח (אף שקיימות ראיות רבות וחזקות נגדה, וגם בקרב המדענים מתגברים הקולות השוללים אותה). אף האישור האלוהי לניצול בעלי חיים, שאלוהיהם של דתות שונות סיפקו לכאורה לבני האדם, לא יידון במאמר זה, בשל אי-היותו שייך לתחום המוסר. הטיעונים מסוג העלבה אישית אינם תקפים. רק החשיבות שנותנים לאינטרס האנושי ביחס לאינטרסים של בעלי חיים ותפיסת "החזק שולט" (למרות שהיא מתיימרת לשקף חוק טבע) הם נושאים מוסריים, והם יידונו במאמר זה.

ב. טיעונים נגד פגיעה בבעלי חיים

הטיעונים הפילוסופיים בעד פגיעה (העצמת חשיבות האינטרסים, החזק הוא השולט) מסתמכים על מצב שקיים בטבע שמהווה דגם או על הנחת יסוד שנראית על הסף נכונה והגיונית. ישנם טיעונים נגד פגיעה עם מתודולוגיה דומה, שנגדם לא ידועים נימוקים טובים לסתור אותם.

1. מוסר אינו אמור להיות כפוף לאינטרסים

התנהגות מוסרית אינה מוגדרת כהתנהגות שתואמת את האינטרסים, אלא להפך – כהתנהגות שבאה למרות האינטרסים, ובמיוחד אם הם האינטרסים של החזק. האדם רואה עצמו כיצור מוסרי ועליו להתנהג באופן מוסרי. פגיעה ביצורים אחרים גורמת להם לכאב וסבל ולכן אינה מוסרית. חריגה מכלל אחרון זה צריכה להיות רק עם סיבות שמצדיקות אותה. הנאה מציד ואכילת בשר וסוגים אחרים של ניצול שמספקים אינטרסים זניחים לאדם ופוגעים באינטרסים מרכזיים של בעלי החיים אינם מוצדקים. רק אינטרס חשוב ביותר כמו הצלת חיים באמצעות מחקר מדעי בבעלי חיים יכול, אולי, להצדיק פגיעה חמורה בבעלי חיים, אך ניתן להצדיק זאת באותה מידה שמוצדק לפגוע בקבוצה מסוימת של בני אדם לתועלתה של קבוצה אחרת.

2. טיעון השוואת הזכויות (הועלה במקור על-ידי ג'רמי בנת'ם ב-1780)

הנחת יסוד או כלל שמקובל על כולם הוא שלבני אדם, כולל הנכים והמפגרים והתינוקות ישנן זכויות שאסור לפגוע בהן, ואם פוגעים זה רק במקרים מיוחדים וחריגים (כגון מאסר פושעים או המתת חסד לחולים אנושים). הזכויות נועדו כדי שבני אדם לא יסבלו. לבעלי חיים ישנו האינטרס שלא לסבול, ומתן זכויות להם פירושו הגנה על האינטרסים שלהם שמונע מהם סבל.

לבעלי החיים צריכות להיות זכויות, כי הם דומים לאדם ביכולת לסבול.

המתנגדים להחלה זו אומרים שלא ניתן לתת זכויות למי שאינו ניחן בהכרה מוסרית או ביכולת הדיבור או ביכולת חשיבה, אך זה לא מונע מאתם להיות בעד זכויות של אלה שלא נחנו בהכרה מוסרית כאידיוטים או פושעים, בזכויותיהם של אילמים שאינם יכולים לדבר ובזכויותיהם של תינוקות או אידיוטים שיכולת חשיבתם יכולה להיות חלשה מזו של חיות. יש כאלה שהולכים רחוק יותר ואומרים שזכויות הן רק לפי מין ביולוגי, והמין הוא האדם. מעבר לכך שטענה זו היא די טרנסצנדנטית, טיעון זה מופרך בכך שהוא שרירותי, כי אילו היה מין אחר לא אנושי אך שווה למין האנושי ביכולת השכלית לא היה סביר לתת דווקא למין האנושי את כתר הבכורה והזכויות, ואף אילו היה כזה מין, סביר מאוד שבני האדם לא היו נוהגים בו כמו בחיית מעבדה או בשר אלא נוהגים בו כבבן אדם. כמו כן במידה שהיה מין חכם וחזק יותר מאתנו היינו טוענים שלא מוסרי שהוא ינצל אותנו לצרכיו – היינו מחפשים רף אינטליגנציה, שיגן מניצול על פרטים של גזע ביולוגי שעובר אותו.

הפילוסוף האנגלי פיטר קרות’רס (Carruthers) הוא פילוסוף שטוען המוסר הנו תוצאת הסכמה דמיונית בין יצורים תבוניים. קרות’רס מתנגד לרעיון שלבעלי חיים יש זכויות, ובספרו The Animal Issue, מ-1992 העלה שתי טענות להפרכת הטענה שלבעלי חיים יש זכויות. להלן ניסוחן של שתי טענותיו כפי שהביא אלכס צפרירי, פרופסור במכון וייצמן העוסק בחקר הרבייה, מבצע ניסויים בבעלי חיים ופעיל בעד ניסויים בבעלי חיים, במאמר שפרסם בעיתון גליליאו בשם "אתיקה של ניסויים בבעלי חיים" ב-4.10.06.

פתרון ראשון, טענת "המדרון החלקלק", מבוסס על המעבר הרציף בין תינוק לבוגר ורכישת מודעות עצמית הדרגתית. בדומה לכך, קיימות דרגות שונות, קשות להפרדה, של פגיעה ביכולת ובתודעה. קשה להבחין בין בוגר שאינו אינטליגנטי לבין פגוע נפש, בין זקן לבין תשוש נפש. רציפות זו מוליכה למסקנה כי עלינו להעניק אותן זכויות לכל בני אנוש, בהיותם בני אנוש. אם לא נעשה זאת, אנשים חסרי מצפון ינצלו פרצה זו לרעה, בהתאם למשוגותיהם. לעומת זאת, ההבחנה בין אדם לבעלי-חיים כה ברורה, עד כי לא נשקפת סכנה כלשהי בהענקת מעמד מוסרי לתינוקות ופגועי נפש ושלילתו מבעלי-חיים. "קיימת סבירות נמוכה שתתקבל על הדעת הטענה כי מכיוון שלבעלי-חיים אין זכויות, יש לשלול אותן גם מתינוקות, ולכן גם אין להתנגד מוסרית להשמדת יהודים, צוענים, או בעלי 'סטיות’ אחרים".

פתרון שני לשאלה מבוסס על שמירת יציבות חברתית. לתינוקות, לאנשים פגועים ולתשושי-נפש יש הורים, צאצאים וקרובים אחרים שגורלם נוגע ללבם. אי לכך, כל מערכת כללים שתפגע בשלומם של הצעירים ביותר, הזקנים ביותר והפגועים נפשית עלולה להביא לפגיעה בשלום הציבור על-ידי אנשים שלא יוכלו להשלים עם כללים דרקוניים אלה. בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי פרופ’ ישעיהו ליבוביץ (ביחס ל"המתת חסד"): "אפשרות קיומנו האנושי בצוותא מותנית בכך שלא ניגע בהנחה של איסור נטילת חיי אדם" ("בין מדע לפילוסופיה", הוצאת אקדמון, תשמ"ז, עמ’ 289).

בסיכום, לדעתו של קרות’רס אין לבעלי-חיים כשלעצמם כל מעמד מוסרי. עם זאת, אנו מחויבים לרווחת בעלי-החיים ומניעת סבל מהם מתוך התחשבות ברגשותיהם של חובבי בעלי-החיים וכדי לחנך את בני-האדם לחמלה ולמניעת אכזריות.

לגבי הפתרון הראשון של קרות’רס: קרות’רס מתייחס לסכנה דמיונית שאי מתן זכויות לבעלי חיים יגרום לאי מתן זכויות לבני אדם ואומר שהיא אינה קיימת. כמובן שמתנגדי הניסויים בבעלי חיים אינם טוענים שהיעדר "מודעות" באדם, משווה את מעמדו לזה של בעלי חיים ולכן, כביכול, ניתן לערוך בו ניסויים. אם כבר ישנן

דוגמאות רבות לכך שניסויים בבעלי חיים גרמו לניסויים בבני אדם (הנס רוש: "טבח החפים מפשע", הוצאת כנרת, ע’ 289-297, 1991). אין לטיעון הזכויות דבר עם טענה זו, ולכן פתרונו של קרות’רס אינו רלוונטי לעניין ואינו מהווה הפרכה, אפילו חלשה לטיעון הזכויות.

לגבי הפתרון השני של קרות’רס: קרות’רס גורס שלבני אדם חייבות להיות יותר זכויות מבעלי חיים, כי מוות של בני אדם פוגע גם במשפחותיהם של אלה שמתים. פתרון טריוויאלי לפתרון השני של קרות’רס הוא להמית בני אדם שאין להם קרובים, אך ברצינות – הוויכוח הוא האם מותר לגרום לפגיעה סיטונית לבעלי חיים או לא, ואין סיבה לגרום פגיעה לא לבעלי חיים ולא לבני אדם, כי איננו חיים בעולם שבו חייבים לפגוע במישהו ורק צריך לבחור אם זה יהיה בעל חיים או בן אדם. כמובן שמי שבונה בית לוקח את מקום משכנן של נמלים שחיו באותה אדמה, אך לא על פגיעות כאלה נסב הדיון אלא על פגיעות שגרתיות וממוסדות כהריגה למאכל וביצוע ניסויי מעבדה. בשונה מכך, אילו היו מתווכחים על נושא אחר למי לתת יותר משאבים (דוגמה לכך היא השאלה את מי להציל מסירה טובעת – אדם ללא קרובים, אדם עם קרובים או כלב) אזי הייתה הנמקתו של קרות’רס רלוונטית לנושא האחר.

בקיצור – הנמקותיו/פתרונותיו של קרות’רס אינן בכלל פתרונות למה שהתיימר לפתור.

עוד המשיך צפרירי וכתב:

הוגים אחרים מדגישים כי ייחוס מעמד מוסרי לאדם מבוסס על פי התכונות של בני-האדם כסוג, ולא לפי התכונות האינדיבידואליות של כל אדם פרטי בשלב מסוים של חייו. לפיכך, תינוקות הם חלק מהחברה האנושית וזכותם לכל הזכויות הבסיסיות כבני-אדם. היעדר יכולות שכליות רלוונטי לזכויות מסוימות (כמו הזכות להחליט החלטות לגבי עצמם או זכות בחירה) אך אינו פוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם (C. Cohen, New England Medicine 315: 866, 1986; N. Levy, Journal of Applied Philosophy, 21:213, 2004 Journal of)

אין פה טיעון חדש. פה נותנים זכויות באופן שרירותי לסוג הביולוגי הומו ספיאנס. כבר כתבתי מקודם על החולשה של מתן תכונות לפי הסוג הביולוגי. הסיפא של הטענה (שהיעדר תכונות שכליות אינו פוגע בזכויותיהם הבסיסיות של אנשים מוגבלים שכלית כבני אדם) היא הנחת המבוקש, או מקרה פרטי של המשפט הראשון.

תינוק יתפתח לאדם בעל שכל אך מה עם אנשים שנולדו בפיגור קשה ויישארו כך כל חייהם, או אפילו אלה שחיים כ"צמח"? יתר על כן אם בני אדם חסרי יכולות שכליות רלוונטיות אינם נאכלים ונלקחים לניסויים בעל כורחם, מדוע להפלות בינם בעלי חיים, שסובלים גם מהיעדר תכונות שכליות מסוימות אך הם כן נאכלים ונלקחים לניסויים בעל כורחם?

הפילוסוף פיטר סינגר כתב בספרו "שחרור בעלי החיים", בעמוד 279: "מה הסיבה לכך כי כל בני האדם – כולל תינוקות בני יומם, מפגרים קשות, מופרעים פליליים, היטלר, סטאלין וכל היתר – יש בהם סוג כלשהו של כבוד או אצילות או ערך שלעולם לא יהיו ניתנים להשגתם של שום פיל או חזיר או שימפנזה? התשובה על שאלה זו לא פחות קשה".

3. טיעון התועלתנות

התועלתנות (Utilitarianism) היא זרם בפילוסופיה, שסבור שמעשה הוא מוסרי ככל שהוא מייצר יותר אושר ליותר בני אדם ופוגע פחות בבני אדם. מאחר שלבעלי חיים יש אינטרסים עלינו להרחיב את הגדרה זו של מעשה מוסרי גם לבעלי חיים. ניסויים בבעלי חיים ותעשיית הבשר מהווים הפרה חמורה של מוסריות לפי הגדרה זו, מפני שהם פוגעים באינטרסים החשובים ביותר של רבים (מיליארדי בעלי חיים בתעשיית המזון ומיליונים בתעשיית הניסויים) למען אינטרסים בלתי חשובים של מעטים.

המתנגדים לטיעון זה טוענים שישנם ניסויים בבעלי חיים שמצילים חיים של בני אדם, ושעצם הגדרה זו של מעשה מוסרי היא בעייתית, כי לפיה מוצדק להרוג אדם בריא כדי לקצור ממנו כליות, כבד ולב שיצילו חמישה בני אדם חולים אחרים, או להרוג לוויתן כדי שמאות אנשים ייהנו מבשרו. אכן – החולשה בטיעון התועלתנות היא חוסר ההתחשבות בערך שיש לחיים (בין אם של בני אדם ובין אם של בעלי חיים). עוד ביקורת, דווקא מצד אנשי זכויות בעלי חיים על טיעון זה היא שהצטמצמות לבעל חיים ככלי נושא סבל, שכל מה שצריך הוא למזער אותו, מורידה מערכו של בעל החיים. פיטר סינגר, ששייך לזרם זה, ענה בתגובה שרעיון ערך החיים של טום ריגן (יורחב על רעיון זה) חלש מבחינה פילוסופית מתודולוגית ופחות משפיע, ושהרעיון שלו חזק מבחינה מתודולוגית ומשפיע בפועל, ומקרי ההפרכה הם קיצוניים וכמעט תיאורטיים.

4. טיעון קיום "ערך עצמי" לבעלי חיים

טום ריגן (נולד 1938), פילוסוף אמריקני המתמחה באתיקה של יחסי בני אדם ובעלי חיים) ופעיל זכויות בעלי חיים. חיבורו הידוע ביותר הוא ספרו The Case for Animal Rights שיצא ב-1983 חידושו של ריגן הוא בערעור על ההנחה, שרק בני-אדם ראויים לזכויות יסודיות.

ריגן טוען שחיות לא אנושיות הן נושאים של זכויות מוסריות. הוא רואה עצמו כממשיכו של קאנט, למרות שהוא דוחה את דעתו של קאנט שרק ליצורים רציונליים מגיעות זכויות. ריגן אומר שאנו מייחסים ערך פנימי גם לבני אדם שאינם רציונליים ולכן נותנים להם את הזכות שיתייחסו אליהם בכבוד, כולל לתינוקות ולמוגבלים מאוד בשכלם.

ריגן אומר שהתכונה היחידה המשותפת לבני אדם היא לא רציונליות אלא חשיבות החיים. במילים אחרות – מה שקורה לכל אחד חשוב לו ללא קשר אם זה חשוב למישהו אחר. אם יש תכונה זו (subject of a life) אז יש ערך פנימי ולכן יש זכאות לזכויות. הקריטריונים של ריגן להתקיימות תכונה זו בבעל חיים הם תחושות, מוטיבציה, רציות, זיכרון ורצון להמשכיות. הזכות הבסיסית היא שלא לקבל יחס כאל אמצעי למטרות של אחרים, וזה אומר שיתייחסו אליך בכבוד ובפרט לא יפגעו בך. אולם זכות זו אינה מוחלטת, כי לפעמים כדי שמישהו לא ייפגע עלולה זכותו של מישהו אחר להיפגע.

ריגן משתמש בעיקרון מזעור הפגיעה (אם יש לבחור בין אותה פגיעה לרבים חפים או למעטים חפים אז למעטים) ובעיקרון המצב הגרוע יותר (אם מכיוון פעולה מסוים אין פגיעה שווה יש לפעול כך שהפגיעה באלה שבמצב הגרוע ביותר תקטן). מכך נובע שיש לפגוע בזכויות של הרבים כדי להקטין את הפגיעה במעטים.

כאשר מימוש זכויותיו של פרט אחד מתקיים בהכרח על חשבון זכויותיו של משנהו – מישהו חייב להיפגע. ריגן מכיר בכך, ומדגיש – כנגד התפיסה התועלתנית – שאין לפתור את הקונפליקט על-ידי מזעור הנזק הכללי, אלא לשמור לכל אורך הדרך על הענקת משקל מכריע לזכויות הבסיסיות ביותר; כמו כן, אם הבחירה היא בין פגיעה מסוימת ברבים, לעומת פגיעה חמורה יותר במעטים, יש לבחור לפגוע ברבים (מעיקרון זה, בין השאר, פוסל ריגן ניסויים בבעלי חיים). רק במקרים שהבחירה היא בין פגיעה מסוימת ברבים, לעומת פגיעה זהה לחלוטין במעטים, יש לבחור בפגיעה במעטים.

ריגן סבור שהנזק הנגרם לחיה ממוות אינו דומה לזה הנגרם לבן אדם ממוות, כי כשחיה מתה נסתמות בפניה פחות אפשרויות מאשר לבן אדם. לכן לדעתו של ריגן, אם צריך לבחור בין חיי אדם לחיי חיה או אפילו חיי חיות רבות וחיי אדם אזי תמיד יש קדימות לחיי אדם.

תומכים אומרים שנימוקו של ריגן אינו מסתמך על תיאוריה רדיקלית חדשה של מוסר אלא על עקרונות שכבר נטענו ועל תובנה שקיימת גם אצל בני אדם רגילים. אחרים מבקרים את עמימות המונחים ערך פנימי או subject of a life ואת התכונות הקוגניטיביות, כי אין מספיק דמיון לבני אדם גם לחיה שיש לה אותן.

ריגן קובע שמכך שלחיות מגיעות זכויות יש לבטל גידול חיות למאכל, להפסיק ויוויסקציה וציד.

עריכת ניסויים בחיות פסולה, לפי ריגן, שכן הן מוחזקות כמשאב לביצוע מחקר. התחום כולו פסול גם אילו לא היו הניסויים מכאיבים, כי היחס הפוגע כלפיהן חורג מעל ומעבר לגרימת הסבל. ובכל זאת – מה בדבר תועלת עתידית גדולה, שניתן, אולי, להפיק מן הניסויים (בניגוד למקרה של אכילת בשר)? ריגן מבהיר, שהצבת תועלת אפשרית כזו כנימוק היא בגדר פגיעה יסודית בפרטים מסוימים כדי להועיל (אולי) לאחרים, ועיקרון חליפין שכזה עומד בניגוד לתפיסת הזכויות.

5. טיעון תורת המוסר של רולס:

הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס (נפטר 2002) ניסח שיטה שתקבע האם דבר מסוים צודק או לא בספרו "תאוריה של צדק" שיצא בשנת 1971. לשיטתו כדי להגיע למצב של חברה צודקת, על החברה לחזור ל"מצב ההתחלתי", ולבחור את "עקרונות הצדק" מאחורי "מסך הבערות". דהיינו, נציגי הזרמים השונים בחברה (עשירים ועניים, אנשי הרוב ואנשי המיעוט, לבנים ושחורים וכיוצא בזה) ייפגשו במעין מועצה ויבחרו את העקרונות המנחים את החברה, כאשר הנציגים אינם יודעים מהו מצבם האישי: האם הם לבנים או שחורים, עשירים או עניים. במילים אחרות, הנציגים יקבלו את ההחלטות כאשר אינם יודעים כיצד החלטות אלו ישפיעו עליהם.

שיטה זו של רולס לקבוע מהו מעשה מוסרי נראית נכונה ומשכנעת, היא זכתה לעיסוק רב מצד פילוסופים ונחשבת לשיטה חשובה בפילוסופיה של המוסר. מאחר שלבעלי חיים יש אינטרסים, הם גם זכאים להיות מיוצגים במועצה. האנשים במועצה חייבים להתחשב באינטרסים של חיות, והם כמובן יימנעו מפגיעה בבעלי חיים, כפי שיימנעו מהקביעה שהעבדות היא מצב טוב.

ברעיון "המצב ההתחלתי" רולס הוא ממשיכם של אנשי "האמנה החברתית" – תומס הובס, ז'אן-ז'אק רוסו וג'ון לוק. רולס סבר כי תורת הצדק שלו מממשת את תורת המוסר הקנטיאנית, ובמיוחד את הצו הקטגורי בנוסחיו הרביעי והחמישי (האדם כתכלית וממלכת התכליות).

רולס שלל במפורש בעלי חיים מהזכות לשוויון: "מגיעה להם הגנה כלשהי אבל מעמדם איננו כשל ישים אנושיים… אמנם לא טענתי שהכושר של חוש הצדק הוא הכרחי כדי לזכות בצדק. נראה שאין אנו נדרשים להעניק צדק טבעי ליצורים החסרים חוש זה. אבל לא נובע מכך שאין לנו שום התחייבויות כלפיהם. תפיסה נכונה של יחסינו לבעלי חיים ולטבע נראית כתלויה בתיאוריה של הסדר הטבע ומקומנו בו… עד כמה שיש לבחון מחדש את הסדר בתור הגינות כדי להתאימו לתיאוריה הרחבה הזאת אי-אפשר לומר".

למעשה דבריו אלה של רולס מלמדים שאין לו תשובה ברורה וחד משמעית לגבי בעלי חיים. היינו מצפים מפילוסוף מקצועי כמוהו לתת דעות ברורות ונימוקים טובים בעד אי-ההכללה של בעלי חיים במערכת הצדק.

מהתורה שלו משתמע שיש לתת זכויות לבעלי חיים, אך הוא עצמו הכחיש זאת בלי נימוק.

על שכמותו כתב פיטר סינגר: "על הפילוסופיה להטיל ספק בהנחות היסוד של התקופה… לצערנו לא תמיד ממלאת הפילוסופיה כמצופה את תפקידה ההיסטורי. הגנת אריסטו על העבדות תהווה תמיד תזכורת לכך כי פילוסופים הם בני אנוש והם נתונים להשפעת כל הדעות הקדומות של החברה שלה הם משתייכים"

6. טיעון אופי יחסי שיתוף הפעולה בין היצורים בטבע:

 "חוק הטבע" משמש כטיעון בעד פגיעה בבעלי חיים, אך "חוק הטבע" מצביע בעליל על כיוון הפוך עבור מי שסבור שעלינו לחיות לפי מה שהטבע מתכוון לו או מתוכנן לפיו. הכלל שבטבע החזק הוא השולט מקורו בפירוש לא נכון של תצפיות. הטבע הוא מערכת אקולוגית שקיימת באיזון הודות לפעולת גומלין מסובכת בין כל חלקיה. הודות לשמש, לאוויר ולאדמה הצמחים יכולים לגדול.

החיות שאוכלות צמחים גורמות לכך שהצמחים לא יתרבו מעבר למידה וקיימים יחסי גומלין בין חרקים וחיות אחרות לצמחים, כך שכל השותפים מורווחים. החיות הטורפות גורמות לכך שאוכלי הצמחים לא יתרבו מעבר למידה ויכלו את הצמחים. בוני הנהרות בונים סכרים ומפחיתים את השיטפונות. החולד חופר מחילות ומשפר את אוורור הקרקע. הבורא או הטבע הקים מערכת מופלאה שחיה הודות לשיתוף הפעולה שבין כל חלקיה, וטבעו האמיתי של הטבע הוא שיתוף פעולה שמקיים את המערכת האקולוגית של הטבע ומספק חיים מעניינים ומלאי אתגרים לבעלי החיים שבטבע. קיימים מקרים רבים של פציעות חמורות ואסונות טבע, אך בדרך כלל חיי היצורים בטבע כפי שהיו לפני שהאדם החל להתערב היו טובים ומספקים.

יחסים החורגים ממתכונת זו של שיתוף פעולה ותועלת הדדית אינם טבעיים ולכן אינם מוסריים. הכוונה היא לכך שהאדם נהיה רודן כלפי יצורי הטבע האחרים. חקלאות חיות וניסויים בבעלי חיים הם שני המקרים שבהם מבוצעת חריגה חמורה מכללי הטבע בזה שמין אחד פוגע בצורה חמורה ביצורי הטבע האחרים במקום לעזור להם, אפילו בעקיפין. פגיעה זו מביאה לנזקים חמורים גם לבני האדם עצמם כפי שמוכיחים הנזקים הבריאותיים ממזון שהופק מבעלי חיים, הנזקים הסביבתיים החמורים שנגרמים מחקלאות בעלי חיים והנזקים לבני האדם שנגרמים עקב הפקת מידע שגוי מניסויים בבעלי חיים. חיים שבהם המין האנושי יפסיק להיות רודן אכזר כלפי בעלי החיים והצמחים וייעשה לעוזר להם יהיו לפי תכנונו או פעולתו הטובה של הטבע ולכן הם מוסריים.

ג. הפער בין התפיסה המוסרית להתנהגות בפועל

למרות ההוכחות המדעיות על הקרבה הביולוגית והקוגניטיבית לא החליטו בני האדם שלא מוסרי לפגוע בבעלי חיים. הוגים עוצרים לפני הנקודה שבה יודו שאין הם חיים לפי המסקנות של טיעוניהם המוסריים. הם נתלים ברשות האלוהית או בעקרון "החזק שולט" כדי להצדיק את אכילת הבשר (כדאי לעיין בספרו של פיטר סינגר "שחרור בעלי החיים", בעמודים 242-250 של הגרסה העברית, בדיון המרתק על אלה שנאה דורשים ולא נאה מקיימים). טיעונים דומים משמשים להצדיק ניסויים בבעלי חיים וכל סוג אחר של פגיעה וניצול בעלי חיים.

לקראת סוף המאה ה-18 זכותם של בעלי החיים למידה מסוימת של התחשבות החלה להתקבל על הדעת, אך ההוגים עצרו לפני הנקודה שבה טיעוניהם יוליכו אותם להפסקת אכילת בשר באופן אישי. פרט ללואיס גומפרץ והנרי סולט במאה ה-19 לא היה פילוסוף שבהשפעת טיעוניו עצמו חדל מאכילת בשר.

לדוגמאות: ויליאם פיילי (1785) ע’ 246, שהודה שבני אדם יכולים להתקיים ללא בשר, אך נרתע מקריאה לכך כי ספר בראשית מתיר אכילת בשר. סופר אחר, לורד צ'סטרפילד, התיר לעצמו לאכול בשר בגלל הסדר הכללי של הטבע, הקובע כאחד מעקרונותיו הראשונים כי החלש ייטרף. בנג'מין פרנקלין התיר לעצמו אכילת בשר כי ראה דגים טורפים דגים. ד"ר תומס ארנולד מרוגבי נמנע במודע מלחשוב ולהחליט בסוגיה. ארתור שופנהאואר נימק בכך שבצפון לא היו יכולים בני אדם לחיות ללא הריגת חיות. בנת’ם נימק זאת באי-פגיעה בבעלי חיים כי יש להם מוות מהיר.

האידיאולוגיה לצידוק השימוש בבעלי חיים עומדת בפני כל הפרכה, למרות שההפרכות חזקות ותקפות מבחינה לוגית. האינטרסים שלבעלי החיים נחשבים רק אם אינם מתנגשים עם אלה של האדם. דוגמה רווחת היא דוכנים שבהם מחלקים חומר ומשדלים למעבר לצמחונות. שלא כמו ניסויים בבעלי חיים, שלגביהם רבים סבורים שהם הכרחיים, אין כמעט מחלוקת על כך שניתן להיות צמחוני מבלי להינזק בריאותית. אולם ההיגיון אינו שולט לרוב במקרה זה, ורוב בני האדם חוסמים עצמם ממעבר לצמחונות אם בשל כך שלא נוח להם לשנות העדפות אישיות והרגלים תזונתיים ואם בשל כך שלא חשובים להם באמת האינטרסים של בעלי חיים. אילו היו חשובים להם האינטרסים של בעלי חיים היו עוברים לצמחונות גם חובבי הבשר המושבעים ביותר.

ד. ניסויים בבעלי חיים משמשים כמס שפתיים לערך חיי אדם

תכונה אופיינית בהתנהגות של ממשלים וממשלות היא תשלום מס שפתיים לקדושת חיי אנוש. בפועל ההשקעה הכספית של הממשלות בהצלת חיים של בני אדם היא קטנה בהרבה מהחשיבות המשולמת לה כמס שפתיים: לא משקיעים בתרופות ובטיפולים רפואיים יותר ממה שהמבוטחים יכולים לשלם, לא משקיעים אספקת מזון לאזורי רעב בעולם או בבניית תשתיות מצילות חיים בכבישים. אבל כן מוכנים שבעלי חיים ישלמו בהמוניהם מחיר כבד (מוות על-פי-רוב) לשם הפחתה קלה של סיכונים תיאורטיים לבני אדם, למשל: קטילה סיטונית של חתולים, כלבים ושועלים, כדי למנוע מוות של בני אדם מכלבת. בישראל הסיכוי למוות מכלבת לבני אדם הוא מקרה אחד ב-20 שנים. ד"ר אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר, שתמך בתרגול רפואת חירום בכלבים, התבטא: "חייו של חייל אחד חשובים מחייהם של אלף כלבים" [הוא התכוון לכך שעדיף לתרגל החייאה וטיפול בטראומה באלף כלבים שימותו, אף אם זה יביא רק להצלתו של חייל אחד]. האצבע קלה על ההדק אם מדובר בפגיעה בבעלי חיים, אך אם מדובר בפעולות ובתקציבים שהם יעילים יותר ומתוחכמים יותר (כגון חלוקת פיתיונות אורליים נגד כלבת או תרגול טראומה בחדרי מיון, שכמובן יעיל יותר מאשר בכלבים) דועכות ההתבטאויות הסטריאוטיפיות על קדושת חיי אדם והנכונות לפעולות דרסטיות יורדת פלאים. קל לפעול בצורה פרימיטיבית ושגורה נגד בעלי חיים חלשים, אך הרבה יותר קשה לפעול בצורה חכמה, יעילה וחדשנית.

מס השפתיים לערך חיי אנוש מסתיים כשמדובר בהקצאת כספים לריפוי חולים. הממשלה בישראל אינה מעלה משמעותית את התקציבים לסל התרופות וחולי סרטן ומחלות אחרות מתים בחלקם כתוצאה מכך או שוברים את חסכונותיהם למימון תרופות שאינן כלולות בסל הבריאות. חברות תרופות גובות מחירי עתק מעל כל פרופורציה בעד תרופותיהן. מטרתן אינה ריפוי בני אדם אלא מקסום רווחיהן. גם מטרתם של רוב הנסיינים היא קידום מקצועי באקדמיה. אילו הצלת חיי אדם הייתה הנר שלאורו הם הולכים היינו רואים אותם בהמוניהם מתנדבים במד"א או בבתי חולים. קל ופופוליסטי לומר מילים כדורבנות כמה חשוב תינוק אנושי או חייל יותר מכלב, אך הרבה יותר קשה להגדיל את תקציב הבריאות או להכריח חברות תרופות להוזיל את תרופותיהן.

סיכום

מעשי בני האדם בעולם הם השתקפות של הערכים והאמונות שהם אוחזים בהם. שינוי לטובה יכול לבוא רק מאבולוציה של רוח האדם. כל מעשה בלתי מוסרי מזיק לעושהו, גם אם הנזק אינו ניכר מיידית לעיין. ניסויים בבעלי חיים הם אחת מהעוולות הגדולות ביותר שביצע המין האנושי לברואים אחרים, ואף הצדקה אינה יכולה להצדיק אותם.